עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חייט ואח'

החלטה

זוהי בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה כספית מטעם המבקש, הוא נתבע 3 בכתב התביעה.

המשיבה הגישה תביעה כספית וסילוק יד, בסדר דין מקוצר, מכוח הסכם שכירות בלתי מוגן שנחתם ביום 27/3/05, לפיו הושכר בית מגורים, לנתבעים 1 ו- 2, ונתבעים 3 ו- 4 ערבו לקיום ההתחייבות הכספית של נתבעים 1 ו- 2.

כנגד נתבעים 1, 2 ו- 4, ניתן פסק דין בהעדר הגנה. נתבע 4, הגיש בקשה לביטול פסק הדין כנגדו וטרם ניתנה החלטה בבקשה.

המבקש, מודה בבקשת רשות להתגונן כי חתם על כתב הערבות מתוך כוונה לסייע לנתבעים 1 ו- 2 למצוא דיור.

טענתו העיקרית של המבקש, שהוא ערב מוגן בהתאם לחוק הערבות, התשכ"ז - 1967. אין בטענה זו ממש, מאחר והמשיבה, על פי כתב התביעה, תאגיד שיעודה, ניהול הדיון הציבורי ומציאת פתרונות דיור לנזקקים, והיא אינה עונה על ההגדרה של "נושה" בחוק הערבות. אי לכך, המבקש אינו ערב מוגן.

עוד נטען ע"י המבקש, כי ביקש להשתחרר מערבותו, בהתאם לסעיף 15(א) לחוק הערבות. המבקש אינו מפרט עובדתית, את נסיבות ההודעה, מתי, כיצד ולמי מנציגי המשיבה, הודיע על כך.

סעיף 15(א) לחוק הערבות, קובע כך:

"ניתנה ערבות לחיוב עתיד לבוא רשאי הערב, כל עוד לא נוצר החיוב הנערב, לבטל ערבותו על ידי מתן הודעה בכתב לנושה, אולם עליו לפצות את הנושה בעד הנזק שנגרם לו עקב הביטול".

ביטול הערבות תקף, כאמור, בהודעה בכתב ולחיובים לעתיד לבוא, לאחר הודעת הביטול. לגבי החיובים שלפני הודעת הביטול, הערבות שרירה וקיימת ומחייבת את המבקש.

בענייננו, לא הראה המבקש שפנה בכתב למשיבה, כמצוות ההוראה בחוק הערבות, ואף לא פירט עובדתית, נסיבות המצביעות ומבססות את טענתו בדבר פניה למשיבה בעל פה. במצב דברים זה, אין מקום ליתן למבקש רשות להתגונן בטענה זו.

טענה נוספת בפי המבקש, שהמשיבה לא פינתה את נתבעת 1 מבית המגורים לאחר 3 חודשים שבהם לא שולמו דמי השכירות, חרף הפרה יסודית של ההסכם, ואפשרה הצטברות החוב. על כן, טוען המבקש, יש להעמיד את החוב כנגדו על סכום מקסימלי של 3 חודשים. לחילופין, נטען ע"י המבקש, כי יש לחשב את יתרת החוב על פי דמי השכירות ששולמו בפועל ע"י נתבעים 1 ו- 2 שעמדו על סך של 665 ₪ לחודש ולא על פי דמי השכירות הנקובים בהסכם בסך 1158.53 ₪.

בהסכם שנחתם בין הצדדים נקבע בזו הלשון (סעיף 4ח) "אי תשלום של דמי השכירות במלואם ובמועדם בתוך למעלה מ- 30 ימים מהמועד המיועד לתשלום, וזאת במשך 3 חודשי שכירות (רצופים או בלתי רצופים) מהווה הפרה יסודית של החוזה". על פי ההסכם, בכל מקרה של הפרה יסודית, רשאית המשיבה לבטל את החוזה ולדרוש מהשוכר את פינוי המושכר בתוך חודש ממועד ביטול החוזה.

מנוסח ההסכם עולה כי המשיבה "רשאית" לפעול לפינוי המושכר, אך אין חלה עליה חובה בדין לעשות כן. משכך, אין בסיס משפטי לטענה, שהיה על המשיבה לפעול לפינויה של נתבעת 1 מבית המגורים, לאחר אי תשלום דמי שכירות במשך 3 חודשי שכירות. לאור האמור, נדחית הטענה.

יחד עם זאת, אני מוצאת כי יש מקום לבחון את הטענה, בנוגע לשיעור דמי השכירות, אותו ביקשה בפועל המשיבה לחייב את הנתבעים בתקופה הרלוונטית לתביעה. ככל שיש ממש בטענה שהנתבעים נדרשו לשלם דמי שכירות הנמוכים מדמי השכירות הנקובים בהסכם, הרי ששינוי דמי השכירות בהתנהגות בין הצדדים, מהווה טענת הגנה לכאורה, המצדיקה בירור בהליך המשפטי.

לסיום, ניתנת בזה למבקש, רשות להתגונן כנגד התביעה, בטענה שדמי השכירות שנקבעו בפועל על ידי המשיבה נמוכים מדמי השכירות הנקובים בהסכם. כל יתר הטענות בבקשת רשות להתגונן – נדחות.

נוכח סכום התביעה, יעבור ההליך לפסים של סדר דין מהיר והצדדים ישלימו מסמכים בהתאם להוראות הדין. תצהירו של המבקש ישמש ככתב הגנה בתיק.

הוצאות ההליך ישקלו במסגרת ההליך העיקרי.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט' שבט תשע"ד, 10 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.